מעצר עד תום ההליכים

בעבירות חמורות כדוגמת נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות פעם שנייה, גרם מוות ברשלנות, נהגים אשר עומד כנגדם מאסר על תנאי בר הפעלה או חב הפעלה, תבקש התביעה כי הנהג ישהה במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, ואומר עד למתן פסק דין בעניינו. כיוון שמדובר בבקשה אשר יש לה השלכות מרחיקות לכת שכן מדובר בפגיעה בחופש התנועה של הנאשם שעומדת לו חזקת החפות, לכן על הנאשם להיות מיוצג בדיון חשוב זה על ידי עורך דין. בית המשפט הדן בבקשת התביעה למעצר עד תום ההליכים הוא בית המשפט המוסמך לדון באישום.

הדרישה היא לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. המדובר בפוטנציאל ההוכחה שיש למאשימה בחומר החקירה. לרוב בית המשפט קובע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד נאשמים ומציינים כי באם נמצא שאלות או סטירות בעדויות השוטרים או בממצאי הבדיקות ככל שאלה היו מקומן בהליך ההוכחות. לכן, אם קביעת בית המשפט שיש ראיות לכאורה עובר בית המשפט לבחון את קיומה של עילת המעצר, ולאחר מכן בחינת חלופת מעצר. כמובן במידה ובית המשפט לתעבורה או בית משפט מחוזי בהתאמה בעבירות הפקרה או סיכון חיי אדם קובע כי אין ראיות לכאורה אזי המשמעות היא שיש לשחרר את הנאשם ממעצר.

פסיקה מנחה: בבש"פ 3673/08 איתן גילקרוב נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו), בש"פ 8087/95 זאדה נ. מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133, בש"פ 8803/07 נימר נ. מדינת ישראל (לא פורסם), בש"פ 3742/08 עובייד נ. מדינת ישראל (לא פורסם), בש"פ 10426/06 זוארץ נ. מדינת ישראל (לא פורסם)). נקבע כי "אין בית המשפט נדרש בשלב המעצר למשקלן של הראיות לכאורה ולמהימנות העדים, וכל שעליו לבחון הוא את פוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכוי ההרשעה שהן מקימות", כלומר, האם די בראיות אשר הובאו לפני בימ"ש, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק.

סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) מונה מספר עילות למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים:
– חשש לשיבוש הליכים או המלטות מן הדין.
– חשש לפגיעה בבטחון הציבור, בבטחונו של אדם או בבטחון המדינה. עילה זו טומנת בחובה את הצורך להעריך את מסוכנותו של הנהג.
– אי מתן ערובה או הפרת תנאי שחרור.
במסגרת עילה זו יש לבחון: עבר תעבורתי, עבירה דומה או חוזרת, עבר פלילי, חזרה למוטב, מצב משפחתי, אופי העבירה

מקרים בהם קבע בימ"ש כי יש תשתית ראייתית ועילת מעצר כנגד הנאשם (למעט אם העילה היא אי מתן ערובה או הפרת תנאי שחרור) בית המשפט יבדוק האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת, שחומרת פגיעתה בחופש התנועה של המשיב פחותה כדוגמת מעצר בית.כך למשל נקבע בבש"פ 10228/08 סולטאן עמאראת נ. מדינת ישראל, בש"פ 10118/04 ג'באלי נ. מדינת ישראל, בש"פ 2227/08 גריפאת נ. מדינת ישראל: "בית המשפט מצווה לבחון חלופה גם כאשר מתקיימת עילת מעצר, וודאי שכך ראוי בעניינו של מי שלכאורה עבר עבירות תעבורה". (בש"פ ג'באלי). בהתאם לסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, משקמה כנגד הנאשם עילת מעצר, שומה על בית המשפט לבחון אפשרות לשחרור לחלופת מעצר אשר תפחית את הפגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע בדין (בש"פ 10228/08 סולטאן עמארת נ. מדינת ישראל).

תנאי לשחרור נאשם לחלופת מעצר היא מתן אמון בו שימלא אחר הוראות בית המשפט ותנאיו ושלא ינצל לרעה את דבר שחרורו ויביא להפרת תנאי חלופת המעצר שנקבעו (בש"פ 2358/09 חאלד ערב נ. מדינת ישראל, בש"פ 957/09 עבדאלה סלימאני נ. מדינת ישראל ). אף על פי כן חומרת העבירות שלעצמן וקיום עילת מעצר, אינן מצדיקות שלא לשקול חלופת מעצר שכן תכלית ההליך היא מניעתית וככל שניתן לאיין את המסוכנות בלא צורך להיזקק למעצר ממש, כך יש לקבוע. בבש"פ 10118/04 ג'בלי נ. מדינת ישראל (לא פורסם) נקבע כי: "על אף החובה להאבק בתאונות הדרכים משקיימת דרך חלופית להרחיק נהג המסוכן מהכביש מבלי שישהה בכלא יש לאמצה." באשר לעבירות תעבורה קבע בית המשפט בבש"פ 9524/07 אושרי ועקנין נ. מדינת ישראל כי:"אכן על פי רוב ניתן להפיג מסוכנות של נאשם בעבירות תעבורה באמצעות חלופת מעצר ואך לעיתים רחוקות יורה בית המשפט במקרה כגון זה על מעצרו עד תום ההליכים…. אולם יש ובית המשפט יתרשם הן מאופי העבירה והן מעברו של הנאשם, כי נשקפת ממנו סכנה לביטחון הציבור ולשלומו אשר לא ניתן לאיין אלא באמצעות מעצר עד תום ההליכים".

הינו מעצר מהגשת הבקשה למעצר עד לתום ההליכים ועד לדיון בבקשה למעצד עד לתום ההליכים. בשל חשיבות רבה של הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, יש להערך אליו כראוי, ואומר יש לצלם את כל חומר הראיות אשר עומד למאשימה, לנתח אותו מבעוד מועד. על כן רשאי בית המשפט, לבקשת הסנגור, להורות על מעצר ביניים, שלא יעלה על 30 ימים.

בגין כל החלטה של בימ"ש בבקשת המדינה למעצר עד לתום ההליכים ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר, או לערור עליה לבית המשפט המחוזי. בקשה לעיון חוזר תוגש לאותה ערכאה דיונית ולרוב לאותו שופט אשר דן בבקשה הראשונה, בהתקיים אחד מהתנאים הבאים: שינוי נסיבות המצדיק את שינוי ההחלטה. חלף פרק זמן ניכר מההחלטה הראשונה. כאשר נתגלו עובדות חדשות  כל זאת, למעט חריג של מעצר בשל אי מתן ערובה, שאז ניתן לבקש עיון חוזר גם בלא שינוי נסיבות כלל. מקום בו לא היה שינוי נסיבות, ניתן לפנות בערר לערכאה גבוהה יותר. בהליך של ערר הערכאה הגבוהה יותר למעשה פותחת את השאלה מחדש ומבחינות רבות נכנסת בנעלי הערכאה קמא. כך, בערר, שלא כבערעור, ניתן להתחשב בשינוי הנסיבות ובגילוי ראיות חדשות, ולהדרש לשאלות העובדתיות עליהן מבוססת החלטת בית משפט אשר דן בבקשה.